הצתה עצמית מחאה ישראל

הצתה עצמית מחאה ישראל אמש בהפגנה
 

"הייאוש שהוביל את תושב חיפה להצית את עצמו בהפגנה אתמול בתל-אביב, שנה בדיוק לאחר האוהלים הראשונים שניטעו בשדרות רוטשילד, הוא עדות טרגית לעומק התהום הפעורה בין האזרחים לבין הממשלה, שבר רב-שנים שהעמיק בשנים האחרונות ונחשף באופן חד מאז יולי שעבר", כותב אור קשתי בטור שתחילתו מתפרסמת הבוקר בשער "הארץ", מעל הקפל.

קשתי הוא העיתונאי היחיד שמלווה את הפגנות המחאה בקיץ הנוכחי בטורי "אמש בהפגנה". "הארץ", למרות היותו העיתון שיורד לדפוס בשעה המוקדמת ביותר, הוא היחיד שמעניק לעיתונאי במה קבועה לסיכום פרשני של אירועי אמש במחאה החברתית. לטורי פרשנות כגון אלו של קשתי יש חשיבות – הם מסייעים לקורא למקם את המידע החדשותי בהקשר.

מחאה באמצעות הצתה עצמית היא מעשה ראווה. מטרתה למשוך תשומת לב למצוקה עזה, לחוסר תקווה במידה שקשה לרוב האנשים להעלות על דעתם. מעצם טבעה ההצתה העצמית זקוקה לקהל. לפני שבע שנים הציתה את עצמה ילנה בוסינובה כמחאה על הנסיגה מעזה. כעבור כמה ימים מתה מפצעיה. מעטים היו בסביבתה, ככל הידוע אף מצלמה לא תיעדה את המעשה. "אם אירוע זה היה מצולם, הוא היה מקבל תהודה בכל העולם ואולי הופך לסמל מרכזי של ההתנגדות", כתב גדי וולפספלד בגליון "העין השביעית" מאותה התקופה. "במקום זאת, מעט ישראלים היו מודעים לסיפור זה, והוא נחשב לאירוע שולי שנדחק לעמודים האחרונים של העיתונים".

בוסינובה הציתה את עצמה סמוך ליציאה המערבית מנתיבות, במסגרת הפגנת בודדים, אולי הפגנת יחיד. אתמול הצית את עצמו משה סילמן מול בית-העיתונאים ברחוב קפלן בתל-אביב, בסיומה של הפגנה בהשתתפות אלפים ולעיני המצלמות.

תצלומו מתפרסם הבוקר בשערי כל העיתונים. "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"ישראל היום" מדפיסים אותו תצלום [AFP], שבו נראה סילמן שוכב על גבו, בוער. ב"ידיעות אחרונות" ניתן לראות פרטי פרטים של גופו החרוך. ב"הארץ" התצלום חשוך בהרבה (אם משום שעובד דיגיטלית ואם משום שדווקא לא עבר הבהרה). ב"ישראל היום" התצלום קטן ומפוקסל מאוד. למעשה, כל שרואים הם להבות. ניתן לטעון כי הצנעת התצלום ב"ישראל היום" נובעת מהנטייה של עיתון זה לצמצם את סיקור המחאה, אך למען ההגינות יש להודות כי עוד יותר מכך מתאימה ההצנעה למדיניות האיפוק העקבית של העיתון, שנמנע מלפרסם תצלומים גראפיים מזעזעים ועושה שימוש רב באפקט הפקסול יותר מכל עיתון אחר.

בשער "מעריב" מודפס התצלום הדרמטי ביותר. נראה שצולם במועד מעט מוקדם יותר מהתצלום שמתפרסם בשערי יתר העיתונים. סילמן נראה בו כשהוא בתנועה, אולי באמצע נפילה. הלהבה רבת עוצמה ועולה מכל גופו. מרגליו, מכתפיו, גם מראשו. התצלום, שנפרש לרוחב כל מרכז השער, מופיע בלא קרדיט.

הצתה עצמית אינה מעשה ראווה למען הראווה. כמו כל הפגנה, בתוניסיה, בנתיבות ומול בית-העיתונאים, הצתה עצמית נועדה למשוך תשומת לב כדי להעביר מסר. נראה כי סילמן התכונן למעשה היטב. המסר שלו נכתב על דף, שוכפל וחולק לעוברים ושבים. במכתבו האשים סילמן את מדינת ישראל בהפקרתו.

"מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי", כתב. "השאירה אותי חסר כלום. [...] אפילו סיוע בשכר דירה היא לא נותנת. שתי ועדות של משרד השיכון דחו אותי, אף על פי שעברתי אירוע מוחי וקיבלתי 100% אובדן כושר עבודה. [...] אני מאשים את מדינת ישראל. את ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות, על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום-יום, שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירים, ולעובדי המדינה. [...] את עובדי מדינת ישראל [...] את ביטוח לאומי חיפה שהתעללו בי במשך שנה, עד שקיבלתי את הנכות. שמ-2,300 שקל לחודש אני משלם מס בריאות ועוד עבור תרופות. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל להתחיל את החודש אחרי ששילמתי מיליונים במסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים. ואני לא אהיה חסר בית, לכן אני מוחה. כנגד כל העוולות שהמדינה עושה לי ולשכמותי".

העיתונים כולם מקדישים למעשה של סילמן כותרת מרכזית בעמוד השער, אך המניע למעשה נדחק הצדה. על אף שהמסר חד, מכוון ומנוסח היטב, כותרות כל העיתונים למעט "הארץ" מתמקדות במעשה. במקום לצטט ככותרת ראשית שורה מייצגת מהמכתב שהותיר אחריו סילמן ("אני מאשים", "מדינת ישראל שדדה אותי", "לוקחים מהעניים ונותנים לעשירים", "כנגד כל העוולות", באמת שלא חסרות אפשרויות), מתמקדות הכותרות בעובדה שאדם הצית את עצמו בעת ההפגנה. ב"הארץ", שבו הכותרת ארוכה יותר, נמצא מקום גם לציטוט "המדינה שדדה אותי".

המניע למעשה שביצע מופיע, בחלקו, בכותרות המשנה של עמודי השער. "מדינת ישראל שדדה אותי, אין לי כסף לתרופות", נכתב בכותרת המשנה של "מעריב". בכיתוב התצלום נכתב המשפט "אני מאשים את מדינת ישראל על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום-יום". בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות" מוזכר בין היתר כי סילמן "מאשים במכתב את נתניהו ושטייניץ". בכותרת המשנה שבשער "ישראל היום" מצוטטת האשמת "המדינה" (ובכלל – זו אינה הידיעה הראשית בעיתון זה. בראש שער "ישראל היום" דיווח על מעורבות של המוסד במעצר מחבל בקפריסין).

הבחירה להדגיש בכותרת את המעשה ולא את המניע אולי מתבקשת, אך אינה מקרית. יעיד על כך היחס למסר של סילמן בכל יתר חלקי הידיעות שמוקדשות לאירוע. מהדיווחים בעמודים הפנימיים עולה תמונה דומה. מי, מה, איפה, מתי. כמעט בלי למה. מתברר כי לא משנה מה תעשה כדי למחות על הפקרתך על-ידי המדינה, שומרי הסף יישארו על מקומם והם שיקבעו מה להבליט ומה להצניע. אם מוקדש מקום למניע של סילמן, הוא בדרך כלל תפוס על-ידי פרטי סיפורו האישי. הקוראים אינם מוזמנים לראות בו דוגמה לתופעה נרחבת, בניגוד גמור לדרך שבה הוא מציג את עצמו במכתב.

"הצית עצמו בהפגנה", נכתב בראש הכפולה השלישית של "ידיעות אחרונות" (שתי הכפולות הראשונות מוקדשות למזג האוויר ולאפשרות שייווצר מחסור בחשמל). "נשרף מרוב ייאוש", נכתב בכותרת בכפולה הפותחת של "מעריב". "מחה, והצית את עצמו", נכתב בכותרת "ישראל היום", במיטב מסורת ו"ו החיבור של מנסחי הכותרות בעיתון זה, שמנסים – כך נדמה לעתים – להרדים את הקוראים במקום לעוררם.

"מפגין הצית עצמו במחאה על המדיניות הכלכלית", נכתב בראש עמ' 4 של "הארץ". כמו הטור הנלווה של קשתי, כותרת הידיעה החדשותית ב"הארץ" מספקת את ההקשר ההכרחי. היא הופכת את המקרה של סילמן ממקרה פרטי לסמן קיצוני של תופעה כללית.

"הטרגדיה האישית של האדם שהצית עצמו רק מחדדת את השאלות העקרוניות בדבר השיטה הכלכלית-חברתית הנהוגה כאן כמעט ב-30 השנים האחרונות", כותב קשתי בהמשך טורו. "ישראל כבר מזמן איננה מדינת רווחה, שבה יש לכל אזרח רשת ביטחון למשברים העלולים לקרות לכל אחד מאיתנו. הבוז של ממשלות ישראל, אך במיוחד של זו המכהנת, לרעיונות בדבר צדק חברתי הפך לגלוי בשנה האחרונה. זהו אחד ההישגים המרשימים של המחאה".

 

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
+ | מחבר : הרפובליקה האיסלמית של אירןתאריך : یکشنبه بیست و پنجم تیر ۱۳۹۱ | כרבלא הגדול ביותר הקונגרס בעולם...